החלטה בתיק ע"א 7139/99

השופטת ד' דורנר:

העובדות, ההליכים והטענות

1.          חדוה (להלן: האם) ומאיר (להלן: האב) ארד (להלן יחד: ההורים), מתגוררים בנחלה, הידועה כמשק 107 במושב בית-זית, הרשום כאגודה שיתופית (להלן: האגודה או המושב), מזה למעלה מארבעים שנה.

           אדמות המושב הן בבעלות המדינה ומנוהלות על-ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל). זכויות ההורים בנחלה מעוגנות בהסכם, שנכרת בין המינהל, הסוכנות היהודית לארץ-ישראל (להלן: הסוכנות) - ששכרה את המקרקעין - והאגודה, לה העניקה הסוכנות רשות שימוש. בהסכם הוסמכה האגודה להעניק לחבריה זכויות של בר-רשות בנחלה שהוקצתה להם (להלן: ההסכם המשולש). סעיף 20 להסכם המשולש, שבו כונו ההורים "המתיישב", מתנה הקמת מבנה בנחלה והעברת זכות שימוש בנחלה או במבנים שנבנו עליה על-ידי המתיישב, בהסכמת המינהל, הסוכנות והאגודה (להלן: הגורמים המיישבים). וכך נקבע בו:

20.

...

ב. אסור למתיישב לבנות במשבצת מבנה כלשהו ... ללא קבלת הסכמת [המינהל], [הסוכנות] ו[המושב] מראש ובכתב.

...

ד. אסור למתיישב להעביר ו/או למסור לאחר את זכויות השימוש שלו במשקו, לרבות בבית המגורים, אלא אם קיבל לכך הסכמת ה[מינהל] בכתב ומראש, ובתנאי נוסף שהמציא גם את הסכמת [הסוכנות] שתינתן, אם תינתן, לאחר ש[המושב] [י]ודיע בכתב ל[סוכנות] את עמדת[ו]. העברה ו/או מסירת זכות השימוש כאמור דינה כדין העברת זכות חכירה לענין חובת תשלום דמי הסכמה ל[מינהל].

2.        בשנת 1986 הוסכם בין ההורים לבנם, אליעזר ארד, הוא המשיב 1 (להלן: הבן), כי הוא ואשתו, המשיבה 2 (ולהלן ביחד: המשיבים) יקימו את ביתם בנחלת ההורים ובסמוך לבית ההורים. בעקבות בקשה, שהגישו ההורים לאגודה, להקים בנחלתם יחידת מגורים שנייה עבור הבן ואשתו, נכרת בתאריך 30.11.1989 הסכם בין ההורים ("המתיישב") לבין המינהל, הסוכנות והאגודה (להלן: הסכם הרשיון), בגדרו ניתנה להורים הרשות להקים יחידת מגורים נוספת ולמסור אותה לשימוש בני-משפחתם בלבד. בהסכם הרשיון אף נקבע, כי יחידת המגורים הנוספת תהיה חלק בלתי נפרד מנחלתו של המתיישב, וכי המתיישב לא יוכל להעביר את זכותו, אלא אם יעביר את כל יחידות המגורים כיחידה אחת, ביחד עם הנחלה והמגרש.

           על יסוד הסכם הרשיון, הרשו ההורים למשיבים להקים את ביתם בנחלה ואכן, הבית הוקם מכספי המשיבים, והם מתגוררים בו יחד עם שלושת ילדיהם מאז הקמתו בשנת 1991 (להלן: בית המגורים).

3.        בתאריך 30.7.94, לבקשת ההורים, ניתנה על-ידי המינהל - בהסכמת האגודה והסוכנות - התחייבות לרישום משכנתא על זכויות ההורים בנחלה לטובת בנק לאומי לישראל. בשנת 1996 נקלע עסקם של האב והבן - חברת אל-אר סוכנות להפצת רכב, מוסך וחלקי חילוף בע"מ - לקשיים. על רקע קשיים אלו והחשש, כי נכסיו של האב יעוקלו על-ידי נושיו, ביקשו ההורים לעגן את זכויות המשיבים בהסכם בכתב. בתאריך 14.7.1996, נחתם בין ההורים למשיבים הסכם (להלן: הסכם המתנה), על-פיו העבירו ההורים ללא תמורה למשיבים את בית-המגורים וחלקה נוספת בשטח של דונם (להלן: השטח הנוסף). בסעיף 3(ב) להסכם התחייבו ההורים, בכפיפות לשעבוד לבנק לאומי "לפעול להעביר את הזכויות [בבית-המגורים ובשטח הנוסף] על שם [המשיבים] כפי שה[ן] רשומ[ות] במינהל מקרקעי ישראל; במושב; בועד האגודה השיתופית בית-זית; בסוכנות היהודית; ובכל גוף ומוסד בהם רשומות הזכויות [בבית-המגורים ובשטח הנוסף] או שנחוצים הסכמתו או אישורו של גוף כאמור, להעברת הזכויות". בהמשך נכתב כי ההורים, מצדם, "מעבירים את זכויותיהם למשיבים במעמד החתימה על הסכם זה".

           ההורים לא ביקשו את הסכמת הגורמים המיישבים, ולנוכח המדיניות שהייתה נהוגה עד לחודש פברואר 1999, שלא אפשרה פיצול נחלה, הסכמה זו גם לא יכולה הייתה להינתן. לעומת זאת, בתאריך 6.4.97 פנו ההורים לאגודה וביקשו להכיר בבן כבן-ממשיך בנחלה, ובתשובה לכך הודיעה להם האגודה, כי מכתב הפנייה אינו עומד בהוראות תקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973.

4.        בתאריך 29.9.97, בגדר הליכים למימוש שטרות, שמשך האב לזכות המערער, הטיל הלה עיקול בלשכת ההוצאה-לפועל על זכויות האב בנחלה. בתאריך 5.2.98 גיבשו האב והמערער הסדר פשרה, לפיו קיבלה על עצמה האם את חיובי האב, וההורים אף התחייבו לפנות את הנחלה כדי לאפשר את מכירתה, אם לא יעמוד האב בהתחייבויותיו על-פי ההסכם. לעומת זאת, דרישת המערער, כי בדומה לאם, גם המשיבים יהיו צד להסדר, לא התקבלה. ההורים לא סיפרו למערער על הסכם המתנה. כאמור, הסדר הפשרה שגובש נעשה בין המערער להורים, ולבקשתם, קיבל ההסדר בתאריך 8.2.98 תוקף של פסק-דין, בגדרו אושר העיקול.

5.        ההורים לא עמדו בהתחייבויותיהם, ומשביקש המערער לממש את העיקול, הגישו המשיבים תובענה לבית-המשפט המחוזי בירושלים למתן פסק-דין המצהיר, כי הינם בעלי זכות בר-רשות או חכירה או זכויות של בנים ממשיכים בבית-המגורים ובשטח הנוסף. בגדר התובענה ניתן צו מניעה, האוסר על מימוש העיקול.

           בכתב הגנתו טען המערער, כי באין הסכמת הגורמים המיישבים, הסכם המתנה בטל; כי הבן אף לא הוכר כבן-ממשיך; כי למעשה הסכם המתנה הינו הסכם למראית-עין; אשר נועד להבריח את נכסי ההורים מפני הנושים; וכי על-כל-פנים, הסכם המתנה תקף ביחסים שבין ההורים למשיבים בלבד.

           הגורמים המיישבים, מצדם, הודיעו כי אין להם עניין בסכסוך בין הצדדים וכי הם יכבדו כל החלטה של בית-המשפט, ובלבד שכל העברה בנחלה תבוצע על-פי התנאים הקבועים בהסכם המשולש.

6.        בית-המשפט המחוזי (השופט אליהו צ' בן-זמרה) קבע, כי מטרת ההתחייבות להעברת הזכויות בשטח הנוסף הייתה הברחת נכסים. לעומת זאת מצא בית-המשפט המחוזי, כי ההתחייבות להעברת בית-המגורים והשטח הסמוך לו שיקפה את כוונת הצדדים לעגן בהסכם כתוב את אשר הוסכם עוד בשנת 1986, ואשר על-יסודו נעשה הסכם הרשיון והמשיבים הקימו את בית-המגורים. עם זאת, סבר בית-המשפט המחוזי, כי הסכם המתנה, שהיה מותנה בקבלת הסכמת הגורמים המיישבים, היה חוזה על-תנאי, ומשלא התמלא התנאי בזמן סביר - ההסכם בטל. עוד סבר בית-המשפט המחוזי, כי גם לטענת הבן, כי זכאי הוא לזכויות "בן ממשיך", לא נמצאה תשתית ראייתית. לעומת זאת, מצא בית-המשפט המחוזי, על-יסוד ראיות שהיו מהימנות עליו, כי זכות המגורים שניתנה למשיבים על-ידי ההורים בהסכמת הגורמים המיישבים, היא בלתי-הדירה, וכי המערער - ששימש בשעתו יושב-ראש המועצה האזורית ואף היה מיודד עם האב - ידע, שעה שהטיל את העיקול על הנחלה, כי למשיבים זכות מגורים. מסקנתו של בית-המשפט המחוזי הייתה, אם כן, כי הרשות שניתנה למשיבים להתגורר בבית-המגורים ובשטח שלידו אינה הדירה, וניתן איפוא פסק-דין, המצהיר כי למשיבים "זכות אישית למגורים, להם ולצאצאיהם ב[בית-המגורים]".

           על פסק-דין זה הוגש הערעור שבפנינו.